השראה
כל בית צריך שיהיה לו מחוץ לבית.
ובדיוק כמו שמתכננים את הבית, החדרים, וכיווני האוויר – כך צריך להשקיע מחשבה גם בחוץ.
הדיאלוג שמתקיים בין הפנים לחוץ צריך לשקף את האנשים שגרים בבית;
את האהבות שלהם, התחביבים, ההרכב המשפחתי, הסגנון.
כי לא מספיק להתאים את הנוף למרחב הטבעי – צריך להתחשב גם בטבע האנושי.
אחת ההשראות המשמעויות שלי היא הילדות שלי.
האהבה שלי לטיולים, לשבילים, לנוף ארצישראלי.
את כל השאר אני מקבלת מהמקום אליו אני מגיעה.
מהצמחייה שכבר שם ומהאזורים שעוד מחכים לי.
מהבית, הקיים או המתוכנן ומהאנשים שנמצאים בו.
אני לומדת על צמחיית הסביבה ובוחרת את מה שטבעי למקום ולא מנוכר.
את העצים והשיחים שיתנו פרי, שילבלבו, שיתפשטו.
אחרי הכל, גם הם צריכים להרגיש בבית.
אני נכנסת לבית, מסתכלת החוצה ושואלת את עצמי:
מה אני רואה עכשיו ומה הייתי רוצה לראות?
כמה חלונות יש לי וכמה מהגינה נכנס לי פנימה?
הגינה מקשרת בין החוץ לפנים והיא צריכה לדבר את שתי השפות.
מההכרות עם האנשים אני לומדת את החלומות שלהם
את הסגנון שלהם ואת הדברים שהם אוהבים.
אני מבינה אם הם צריכים מרחב או אינטימיות
אם הם חובבי מים, מחפשים צל, אוהבים צבעים…
את כל השראות האלה, אני הופכת לגינה שאוהבים באמת.
